תגובת למאמר של אהרון ברק בעיתון הארץ, 18.8.2023
המאמר הרהוט של אהרון ברק מדהים בניתוקו. אהרון ברק מציע הסבר משפטי למצב בו נתונה ישראל תוך התעלמות מתהליכי עומק חברתיים שכלל לא קשורים לספר החוקים. לשיטתו חסר בספר החוקים חלק מהותי "חוק יסוד החקיקה" ומכאן שגם ניתן לפתור את המשבר באמצעות חקיקה של אותו חוק.
זו עמדה שמדהימה אותי בניתוקה מהמציאות כי היא מסרבת להתמודד עם שאלת התם שכל ילד ישאל – אם זה כל כך נכון מדוע זה לא קרה עד היום ומדוע זה לא קורה?
התהליכים שמתרחשים בימים אלו בישראל לא קשורים לספר החוקים אלא לשני תהליכי עומק בחברה הישראלית שחברו יחדיו לכדי סיטואציה שממנה אין דרך חזרה ולפיכך קיים צורך בשינוי עמוק של שיטת המשטר.
הראשון הוא תהליכי מגזריות שתמיד היו קיימים בשולי הממלכתיות וכל עוד ליבת הממלכתיות הייתה מאוחדת (גם אם מסוכסכת פנימה) היה ניתן להכיל אותם ולפתור אותם כאילו מדובר באינטרסים צרים שלא מהווים סכנה לליבת הממלכתיות.
התהליך השני הוא פירוק הממלכתיות המלווה במלחמת תרבות. גדלה כאן דיקטטורה שבמשך שנים עיצבה את מבנה השיח הפוליטי לכדי שיח תומך דיקטטורה. פירוש הדבר הוא שיח פוליטי שבאופן מבני יודע לדכא כל עמדה שמתנגדת לדיקטטור (זו כיום הפונקציה של המסמן 'שמאל' כפי שמוסבר במצגות הרחבת השיח שניתן למצוא באתר של כנען).
נישול המלה "שמאל" מתפקידה המסורתי כחלק ממנגנון דיאלקטי של שיכוך קונפליקטים פנימיים בציבור שהרכיב בעבר את ליבת הממלכתיות, גרם להרס המנגנון הדיאלקטי והפניית הקונפליקטים המסורתיים (בין שמאל לימין) למומנטום של מלחמה תרבות, מלחמה על הגמוניה תרבותית וקביעת נרטיב הממלכתיות.
מלחמת התרבות בין שני הציבורים ניתצה את הממלכתיות וגרמה לשני הציבורים להתפצל לשני מגזרים: מגזר "לאומני-יהודי" ומגזר "דמוקרטי-ליברלי".
כך חברו להם יחדיו תהליכי עומק בחברה והובילו אותנו למצב שבו מגילת העצמאות היא כבר לא ליבת השיח המשותף כי אין יותר שיח משותף. מצב זה מכונה במינוח הכנעני מצב פוסט ציוני.
כעת אנו במצב שבו יש ארבעה מגזרים ששואפים להגשמה מחד, אך נתונים בכורח בלתי ניתן לערעור לכונן הסדר בינם לבין עצמם. ההסדר העתידי שיקבע בין המגזרים הוא מערכת ההפעלה המשטרית העתידית ושמו – פדרציה מגזרית.
אל תתנו לחכמי השבט לבלבל אתכם, אין ולא תהיה חזרה לממלכתיות. אנו נמצאים במצב פוסט ציוני, שבו מגילת העצמאות כבר לא מתפקדת כליבה של נרטיב משותף. מכאן המגזרים הולכים ונפרדים לכדי אוטונומית תרבותיות. זה הכוון ולא להפך.
העתיד של ישראל הוא כמרחב רב מגזרי, ארבעה מגזרים שמחד מקיימים עצמאות תרבותית כלכלית ומאידך נאלצים לחלוק מרחב משותף. העתיד הוא במגזריות והציבור יצטרך להפנים שהמרחב המשותף יתנהל בעתיד בצורה שונה מזו שהוא הכיר. וזה לאו דווקא רע. מערכת חינוך ליברלית, נישואים אזרחיים וחוקה אלו רק חלק ממשאות הנפש שניתן יהיה להשיגם במסגרת פנים מגזרית.
ומצד שני לא יהיה למגזרים מנוס מכינון ממשל משותף המבוסס על מנגנוני קונצנזוס שיקבעו איך יחלקו המגזרים במרחב המשותף ואיך יישאו יחדיו בנטל המשותף. חייה ותן לחיות הוא נוסחה שכורכת בחובה את הצד שלי יחד עם הצד של האחר כלומר היא מכירה בקיומו של אחר שהוא שונה ממני במנהגיו ומכירה בזכותם של הצדדים שאחרים זה לזה לקיים מרחב משותף על פי מנהגיהם.
ממלכתיות 'רות סוף'. העתיד בפדרציה מגזרית.
לקריאת המאמר של אהרון ברק:
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-17/ty-article/.premium/0000018a-02f5-dbc5-a59f-53ff390b0000