אני משתף איתכם קישור לראיון של רם פרומן מהפורום החילוני בתוכנית של אראל סג"ל, ראיון שנערך ביום שני האחרון 19.6 לקראת הכנס של הפורום החלוני שהיה אתמול.
https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=JFDLKH&c41t4nzVQ=FJE
אני שם כרגע בצד את הוויכוח העקרוני בין פתרון פדרטיבי המבוסס על חלוקה גיאוגרפית לבין פתרון המבוסס על חלוקה מגזרית מנהלתית ולא גיאוגרפית. אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לשלוש נקודות למחשבה, שלדעתי הן מרכזיות להבנת הראיון הזה:
1. מחנאות "אנחנו והם" – שימו לב באיזה מהירות ראיון, שלכאורה נועד לספק לציבור רקע על רעיון האוטונומיה החילונית באופן שבו הוא מקודם ע"י הפורום החילוני, הופך לזירת התגוששות ובמקום להסביר על הצורך של ציבור דמוקרטי-ליברלי באוטונומיה, הוא הופך לוויכוח בין צדדים ניצים – אנחנו ואתם, אנחנו והם, חילונים מול דתיים, שמאל מול ימין, חרדים מול שאר העולם, מג"ב מול 8200 ואפילו חלקן של הפנסיות התקציביות לא נגרע מהוויכוח.
השיא הוא במילות הסיכום ששמורות למראיין כמובן: אי אפשר להתגרש! (דקה: 8:11). וזו אולי האמירה החשובה ביותר שהופקה בראיון הזה שלפחות לטעמי היה מפוספס מבחינה הסברתית. אמירה שבמהותה נועדה לסתום את הגולל מעל אפשרות לשינוי.
מדוע לא ניתן להתגרש?
הסיבה שלא ניתן להתגרש טמונה בעמדת ההגדרה העצמית הנובעת מעמדה מחנאית. כאשר קבוצה מסמנת עצמה כמחנה, ההגדרה העצמית של הקבוצה נובעת משלילת קבוצות אחרות. פירושו של דבר שהקבוצות האחרות הן חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית. במילים אחרות עם התכווננות לענייננו, "מחנה" דמוקרטי-ליברלי לא יכול לעמוד בפני עצמו כי הגדרתו העצמית מבוססת על שלילה מחנות אחרים, למשל שלילה המחנה הלאומני-יהודי, שלילה המחנה החרדי ואפילו שלילה המחנה הלאומני-פלשתיני. מחנה לא יכול להתגרש כי עצם היותו מניח את קיומם של מחנות אחרים, יריבים. וזה מוביל אותי לנקודה השנייה.
2. פוליטיקת זהויות
הביטוי אוטונומיה חילונית 'קשור בעבותות ליחסיי חילונים דתיים בישראל. כאשר מתעקשים להגדיר את האוטונומיה כחילונית, ולא מסתפקים בהגדרה אמורפית יותר כמו אוטונומיה ליברלית (והמבין יבין), פירושו של דבר שבלב התפיסה ובלב ההגדרה של אותה "אוטונומיה חילונית" ניצבת פוליטיקת זהויות. אוקיי נו אז? ישאל השואל, מה הבעיה עם זה?
כדי להסביר מדוע פוליטיקת זהויות לא יכולה להיות דבק מאחד של מגזר דמוקרטי-ליברלי צריך לדבר על מקומן של הזהויות במבנה השיח החדש אותו אנו מנסים לכונן. ניתן להבחין בהבדל ניכר באופן תפיסת מונח הזהות בשיח של "כנען" למונח הזהות בשיח של "הפורום החילוני".
במקרה של השיח הכנעני הזהות מקבלת ערך "אפס" במבנה הכוח של האוטונומיה. הזהות נתפסת כעניין פרטי, בליבו של אדם או בליבה של קהילה ולא כסוג של ציווי להנכחה במרחב המשותף ועיצובו בהתאם. אדם יכול להיות, חילוני או דתי, שמאלני או ימני, סוציאליסט או קפיטליסט, ציוני או פלשתיני, הומו או הטרוסקסואל, פמיניסטית או לא וכו'. לזהויות אלו אין משקל במנגנוני הכוח של האוטונומיה והאוטונומיה לא מבוססת על עקרון של מאבק לשוויון והנכחת זהויות במרחב.
לדוגמה תמהיל הזהויות של אדם לא יקבע אם יהיה לו או לה מקום במועצה אלא פועלו של אדם. באותה מידה איננו נדרשים למנגנון של אפליה מתקנת משום שמלכתחילה אין אפליה על בסיס זהות.
איפה כן יש משקל לזהות בשיח הכנעני מעבר למרחב הפרטי? בפסיפס התרבותי אותו אנו מכנים פלורליזם. האוטונומיה הדמוקרטית-ליברלית כפי שהיא נתפסת בשיח הכנעני מורכבת מריבוי של פרטים וזהויות שחולקים אוריינטציה משטרית בעלת אופי אמורפי "דמוקרטית-ליברלית" ושבאה לכדי ביטוי באמצעות מנגנונים חברתיים בעלי אופי קונקרטי כמו למשל זרם חינוך, מרשם נישואים אזרחי, חוקה מגזרית ועוד.
זה נשמע מאוד מסובך אבל זה בעצם מאוד פשוט. כדי להמחיש את הנושא תחשבו על הביטוי "הפרדת דת ומדינה". פירושו בעצם להפריד בין תפיסה דתית של אדם, שאנו רגילים להתייחס אליה כמשהו שצריך להישאר ברמת בפרט או הקהילה, לבין כוח שלטוני. העקרון של "הפרדת דת ממדינה" הוא מקרה פרטי של התפיסה הכנענית: " הזהות מקבלת ערך אפס במבנה הכוח של האוטונומיה" שמציגה נוסחה כללית לזהויות וממקמת את תמהיל הזהויות של אדם, כעניין פרטי או קהילתי מחוץ למנגנוני הכוח השלטוני.
הגישה הכנענית לעניין הזהות היא לא הגישה הפופולארית בימינו. מה כן פופולארי? הגישה הפופולארית יותר היא כזו הנשענת על הגדרת הציבור הליברלי דרך ריבוי של מנגנונים פוליטיים מבוססי זהות, כשמעל כל אלו מרחפת מחשבה מטפיזית על אוניברסליזם שאמור לאחד את כולם. מחד "שדה קרב" שבו כולם נלחמים בכולם על הנכחת זהויות כאלו ואחרות ומאידך "שדה משותף" שבעלי זהות שונה אמורים לחלוק מתוקפם של מה שמוגדר כערכים אוניברסליים. לפני מספר ימים נתקלתי דרך הפניה באחת הקבוצות במאמר של יובל יבנה, סמנכ"ל בקרן החדשה לישראל שבה הוא סוקר ברטרוספקטיבה פעילות של מכון שחרית שמציגים תפיסה המכונה "הטוב המשותף". הקטע הבא משך את עיניי:
"" המאמר שפרסם פרופ' ניסים מזרחי, שהוביל קבוצת מחקר משותפת של "שחרית" ומכון ון ליר, "מעבר לגן ולג'ונגל" שמו, שהטענה המרכזית בו גרסה ש"הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נחווית על ידי קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל כאיום זהותי חמור". … … איך אפשר לצאת "מעבר לגן ולג'ונגל" ולדבר ערכים ליברליים בשפה שלא כלואה בתוך השיח הליברלי המצמצם? זו שאלת מיליון הדולר, אבן החכמים של האלכימאים ההופכת עפר לזהב. ""
כאן בשלב הזה אני משאיר לכם נקודה למחשבה. האם אוטונומיה המבוססת על פוליטיקת זהויות יכולה לשמש כפתרון עתידי לציבור הליברלי? זה כמובן מוביל לשאלה הגדולה יותר על מיקומה של תפיסת הזהויות בציבור הליברלי – האם תפיסה ליברלית המבוססת על פוליטיקת זהויות יכולה לשמש אכסנייה למגזר ליברלי? האם המחנאות המאפיינת את פוליטיקת הזהויות יכולה ליצור מעצמה מגזר? האם ריבוי של תפיסות המגדירות את "העצמי" של קבוצת הזהות דרך מאבק כוחות, הנגדה ושלילה של קבוצות זהות אחרות יכולת להתכנס לכדי זהות-עצמית על בסיס דמיון משותף, מערכת ערכים משותפת, אוריינטציה משטרית משותפת?
או שאולי דווקא התפיסה הכנענית, זו שמניחה לזהות משקל אפס במנגנון הכוח ובמקביל משקל מקסימלי להיות-עצמו כחלק מפסיפס תרבותי, היא התפיסה שתאפשר יצירה של מגזר?
3. העדר הצגת הפתרון כפרדיגמה חליפית
הנושא השלישי העולה מהריאיון הוא סוגיית הפרדיגמה, סוגייה שאני משתדל שוב ושוב להדגיש את חשיבותה. מי שמתעקש להסביר שינוי מבני בצורת המשטר, מבלי להכניס את דבריו לקונטקסט של חיפוי פרדיגמה ימצא את עצמו מהר מאוד מול מבול של תלונות על כך שהפתרון המוצע לא פותר מכלול שלם של בעיות בשיטה הקיימת. בצורה כזו מאוד קל להגחיך רעיון חדש כפי שאכן קרה בראיון. אבל יש כאן כשל שמנוצל ע"י המראיין בכדי לזרות חול בעיני המאזינים, העובדה שמכלול הבעיות בשיטה הקיימת הוא תוצר של השיטה עצמה.
מערכת ההפעלה החברתית במשטר אוניטרי (שלטון מרכזי), שונה בתכלית ממערכת הפעלה במשטר פדרלי. לכל אחת מהמערכות יתרונות וחסרונות, אבל אלו צריכים להיות נידונים במסגרת ההתייחסות המתאימה. לדוגמא אם מדברים על כוח צבאי במשטר עתידי לא ניתן לעשות זאת ללא שימוש במונח שלטון-פדרלי שהוא המבנה השלטוני המשותף. ואם מדברים על כלכלה של מגזרים שונים, לא ניתן לעשות זאת ללא שימוש במונח כמו מיקרוקוסמוס-כלכלי או כלכלת-האוטונומיה, קרי מבנים כלכלים במסגרת האוטונומיה וכחלק ממארג כלכלי רחב יותר.
ולא פחות חשוב, להסביר מדוע?! למה בכלל צריך פדרציה? מה הבעיה בשיטה האוניטרית?
מבלי לענות על שאלות אלו הרעיון החדש נשמע תלוש מהמציאות. מבלי להתייחס לדפוסי חברה ומגמות בחברה הישראלית, מבלי להתייחס לתחזית דמוגרפית, מבלי להתייחס לאופן שבו במשטר האוניטרי עבר טרנספורמציה למשטר סמכותני בואכה דיקטטורה, כל הדיבורים על פדרציה נשמעים כמו…. נו כמו מה??? כמו עוד פוליטיקת זהויות.
4. בחירת המדיום
למה דווקא ראיון אצל אראל סג"ל? למה להציג את נושא האוטונומיה-החילונית אצל החצוצרה של המגזר הלאומני-יהודי? הרי הוא לא הדמות המייצגת את קהל היעד.
כדי לענות על כך יש להתבונן במכלול ולראות את כל המשתנים מתכנסים: עמדה מחנאית, תפיסת זהות המתבססת על שלילה של זהויות אחרות, פוליטיקה של זהויות התעלמות מחילופי פרדיגמה והצגת השינוי המוצע במבנה המשטר כתיקון לשיטת המשטר הקיימת ולא כחילופי פרדיגמה. כשכל אלו מתכנסים יחדיו בחירת המדיום להצגת הדברים כבר לא נראית כל כך מוזרה. זוכרים את האמירה של אראל סג"ל בסוף הראיון "לא ניתן להתגרש"?
מחנה אכן לא יכול להתגרש כי הגדרתו העצמית מניחה את קיומם של מחנות אחרים, מגזר דווקא כן יכול להתגרש ושום דבר לא מונע ממנו לעשות כן מלבד התעקשותו להיות מחנה.