מעגל המחאה ששטפה את ישראל ב 2023 הוא לדעתי הגדול ביותר והאינטנסיבי ביותר שידעה ישראל, ואולם על אף שהטריגר המובהק שהוציא מאות אלפי ישראלים לרחוב היה בהכרזה של יריב לוין על _רפורמה משפטית_ , ועבור רבים מהמוחים זו היתה פעם ראשונה בלקיחת חלק אקטיבי במאבק על צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, התהליכים שמובילים את ישראל ממשטר בעל אופי דמוקרטי למשטר בעל אופי דיקטטורי התחילו שנים רבות לפני כן.
אם אני ממקד מבט לתנועת כנען שלפני כן פעלה כקבוצת מחאה בפייסבוק ששמה _"מרכז דמוקרטי"_ (ולפני כן פשוט _"דמוקרטית"_ ),
הרי שכבר בשנת 2018 עלתה בפוסטית שפרסמנו בקבוצה, הטענה שישראל הופכת לדיקטטורה, כפי שניתן לראות במודעות שפורסמו בעבר (חלקן מופיעות במצגת הרקע הכללי).
ב 2019 הטעה לכך שישנו תהליך של הפיכת ישראל לדמוקרטיה הפסיקה להשען על אינטואיציה ותחושות וקיבלה ביטוי תיאורטי בתצורת סדרת מצגות העוסקות במבנה השיח הפוליטי בישראל: *מצגות הרחבת השיח* (אם הכל ניתן למצוא באתר!).
התיאוריה שהוצגה במצגות אלו היא ראשיתו של ההסבר להתפרקות הממלכתי (שהורחב בעבודה התיאורתית של כנען), והיא הבסיס ממנו קמה מאוחר יותר תנועת כנען שמשקפת *היפוך כיוון פעולה* – מעבר ממצב של נסיון לשכנע או להתווכח עם הצד השני על ערכה של הדמוקרטיה, למצב של התאגדות והתמגזרות, מתוך הבנה שאת הממלכתי – המכנה המשותף, כבר לא ניתן להציל, מגילת העצמאות כבר אינה ליבת הקונצנזוס (_"המצב הפוסט ציוני"_) ומתוך הבנה שהדרך לספק בישראל פלטפורמה דמוקרטית בהינתן מגמה דמוגרפית שמצביעה לכיוון של מדינת הלכה לאומנית, אינה דרך נסיון לכפות דמוקרטיה על ציבורים שאינם חפצים בה אלא בהקמת מיקרוקוסמוס מגזרי דמוקרטי-ליברלי, *אוטונומיה דמוקרטית-ליברלית* שתספק את הפלטפורמה התרבותית של ערכים דמוקרטים-ליברלים לאלו שזו נטיית ליבם.
אלא שהדיקטטורה, גם אם כבר היתה בבחינת תהליף מובחן, בשנים 2018-2019 אינה תהליך שהחל בסוף העשור הקודם אלא עוד הרבה לפני כן. ובכך עוסק הספר שאני משתף איתכם היום:
*"חקיקה אנטי-דמוקרטית בכנסת ה-18 (2013-2009)"*
אני ממליץ לעיין קצת בספר שמספק תיאור מקיף של תהליכי חקיקה, שאותה מגדירים המחברים כאנטי דמוקרטית, עוד בתחילת העשור הקודם. אבל מעבר להיותו של הספר מקור מידע מצויין להכרות עם תהליכי חקיקה שפעלו במקביל לעיצוב מבנה השיח הדיקטטורי, יש בספר היבט לא פחות מעניין שמעסיק אותי בחודשים האחרונים: תהליכי *הפרטה* שפעלו על מושגים כמו ליברליזם ודמוקרטיה, ושייש להם השלכות 'מהותיות' (תקראו את הפרק ותבינו למה השתמשתי במלה זו) הרבה מעבר להיבט התיאורטי, הרעיוני. הם בפועל הפכו למבנה שיח, לפרדיגמה שכעת מקשה על הציבור הדמוקרטי-ליברלי להתמודד אל מול איומים על מערכת הערכים אותה הניח כמובנת מאליה.
בעבר שיתפתי כאן מאמר שמדגים איך המשמעות שמייחסים למונח *"ליברליזם"* עברה תמורה ממונח שמתייחס לאופן שבו היחיד פועל לטובת הכלל כלומר מצב בו הקולקטיב במרכז, למצב הנוכחי שבו המונח נתפס דרך הפריזמה של חירויות הפרט כשהמרכז הוא האינדבידואל. השינוי הזה אינו רק תיאורטי אלא הוא מעוגן במבנה שיח שבבסיסו דוחה באופן מובנה קולקטיביזם.
אלא שאז הציבור שהוא "אוסף אינדבידואלים" (כבר לא שלם הגדול מסכום חלקיו) מגלה שהשיטה החברתית אותה חשב כמובנת מאליה, מותקפת ע"י קולקטיב אחר. תגובתו הראשונה של הציבור היא להתארגן כמחנה, כלומר לפעול ממקום שדוחה ושולל את הקולקטיב האחר. הצגתו של של הקולקטיב האחר דרך פריזמה אינדבידואלית "עשבים שוטים", עד שכבר ברור שאלו לא פרטים בודדים אלא קבוצה ענקית. עד שכבר ברור, שאותו אחר הוא במקרה גם רוב דחוק ונוטה מכורך מגמה דמוגרפית להפוך לרוב מובהק.
ואז יש לציבור אפשרות לבחור, לחזק את התפיסה המחנאית, להלחם חזק יותר, לפעול *אד-הוק ביחד* כדי לשמר את התפיסה ששמה את האינדבידואל במרכז.
*או…* להפוך לקולקטיב בעצמו, קולקטיב מסוג מיוחד שמותאם לתפיסה של פרטים שהורגלו לראות את האינדבידואל במרכז, אבל קולקטיב, ארגון שבבסיס החברתי-ארגוני-ממשלי פועל בקולקטיב שמאגד את הפרטים לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו ומאפשר לאותו ציבור להפוך *למגזר* .
המעבר *ממחנה למגזר* כרוך בשינויי תפיסה יסודיים ומורכבים. ראשית הוא כרוך בהכרה בקולקטיבים אחרים, קרי מגזרים אחרים. שנית הוא כרוך בנכונות מובנית לפעול כקולקטיב. שלישית הוא כרוך בוויתור על הגמונייה כלומר בוויתור על התפיסה שבה ציבור מנסה לאכוף את תרבותו על כלל הציבורים. ואם וויתור על הגמוניה אז המשמעות היא לא לשלוט בקוסמוס אלא לכונן מיקרוקוסמוס. רביעית הוא כרוך בתהליך בידול שבו ציבור של פרטים הופך לשלם (קולקטיב) דרך בידול התכונות המשותפות להבדיל משלילה של ציבורים אחרים. תהליך הבידול כשלעצמו דורש התנערות *מדפוסי חברה שמתרגמים בידול לביטול*, דפוסים שפועלים לכווץ וצמצום הקבוצה בווקטור שמצביע על איזשהו אינסוף תיאורתי שבו הקולקטיב מתכווץ לכדי מצב "זהותי" כלומר למצב של יחידה בודדת שלמה בפני עצמה ובלתי מתחלקת. מצב שאין בו ריבוי, הוא לא הטרוגני.
כך אנו למשל מגיעים לאופן שבו פוליטיקת זהויות ותרבות ביטול, דפוסים שהשתרשו מאוד בקרב חלקים נרחבים מהציבור הדמוקרטי-ליברלי, הופכים למכשול שעלינו להתגבר עליו, אם בכוונתנו ליצר קולקטיב שמאפשר ריבוי ומגוון.
ואפשר להמשיך בתיאור התנאים שבמעבר מתפיסה שבה האני במרכז לתפיסה שבה נדרש גם קולקטיב. התהליך מורכב ודורש שינוי פרדיגמה מחשבתית.
ראינו את מגמת _ההפרטה_ (מעבר מתפיסה שבה האחר במרכז לתפיסה שבה ה'אני' במרכז) במונח ליברליזם. אך מה עם המונח דמוקרטיה?
ולכן כשאתם מעיינים בספר, אני מציע לשים לב במיוחד לפרק הראשון שבו הכותבים מסבירים מדוע לדעתם חקיקה שעברה את כל התהליכים הפורמליים של משטר דמוקרטי בישראל היא בעצם אנטי דמוקרטית *לשיטתם*. ולא סתם הדגשתי את המלה לשיטתם. בפרק המבוא מוצגים שני מצבים של דמוקרטיה:
1. דמוקרטיה פורמלית
2. דמוקרטיה מהותית
החוקרים מבססים את טיעונם לחקיקה אנטי-דמוקרטית על סמך השענות על המצב של דמוקרטיה-מהותית כמצב *הנכון* אותו הם מיחסים לדמוקרטיה הישראלית. אנו היום יודעים ששני ההיבטים האלו של דמוקרטיה הם גם יצוגים של שתי תפיסות שונות של המונח כפי שבא לכדי ביטוי בפער שבין המגזר הלאומני-יהודי (דמוקרטיה פורמלית) למגזר הדמוקרטי-ליברלי (דמוקרטיה מהותית).
מה שתפס אותי ושלח אותי למסע ממנו לא הסקתי עדין תובנות בהירות הוא משפט אחד קטן שלדעתי מספק חלון למשהו הרבה יותר עמוק או כפי שאני אוהב לחשוב על עומק הרבה יותר מבני.
משפט אחד קטן שדרכו *אולי* מציץ מבנה שיח שבו תפיסת הדמוקרטיה המהותית פועלת כמבנה שיח אשר דוחה את העקרון וקריב אותו על מזבח ה'אני':
*_בדמוקרטיה מהותית היחיד קודם ליחידה המדינית_* (ציטוט מעמוד 12 בפרק המבוא)
הבעיות לא מופיעות כשהכל זורם אלא כשדמוקרטיה שכזו, *"דמוקרטיה מהותית"* נתקלת במתקפה. מה קורה לדמוקרטיה שכזו כאשר ניצב מולה קולקטיב? איך היא מתגוננת? האם לאחר שהקריבה את עקרון הקולקטיב לטובת עקרון ה'אני' יש לה עדין איזשהו מנגנון הגנה אל מול קולקטיב שבה לפגוע בה? האם יש לה בכלל כלים ברמת התרבות והמנטליות מלבד לצאת למחאה ולהגיש בגצי"ם נגד חקיקה העוברת בערוצים של דמוקרטיה פורמלית, ושנתפסת כסותרת את עקרונותיה כדמוקריה מהותית?
האם לאחר שהוכחד העקרון הקולקטיבי ישנם לישות חברתית שכזו כלים מעבר להתכנסות במעבד קורבני?
השאלה הזו של יכולת של ציבור דמוקרטי-ליברלי שהונדס במשך שנים ע"י מבנה השיח, לשים את האני במרכז ולשלול על הסף תפיסה קולקטיביסטית (שמזוהה עם האחר הזר), היא שאלה מרכזית בפרוייקט *כנען*. היא שאלה בלב היכולת שלנו כ Early Adopters של מיזם חדש, לגייס ציבור רחב כך שיפעל תחת מנגנון של קולקטיב, שהוא כיום הדרך להוביל להווצרות אוטונומיה בתוך מבנה של משטר אוניטרי. הקולקטיב הוא גם הדרך העתידית לשמר אוטונומיה במסגרת של פדרציה מגזרית. איך שלא מסתכלים על זה משהו מהתפיסה הקולקטיבית חייב להתקיים כדי שפרוייקט כנען יוכל להתרגם למציאות.
חלק מהקושי בפרוייקט כנען הוא שיקום הגרעין של תפיסת קולקטיב, ששם את ההתאגדות מעל הפרט לצורך יצירת פלטפורמה שתאפר לפרט מיקרוקוסמו דמוקרטי-ליברלי. וזאת עלינו לעשות כלפתחנו דמוקרטיה וליברליזם מופרטים עד ליסוד. עולות הרבה שאלות וסוגיות פתוחות. …
לסיכום, הנה הגישה לספר. הספר יצא כך נראה תחת פעילות המכון הישראלי לדמוקרטיה וכאן ניתן להוריד או לרכוש:
https://www.idi.org.il/books/3907
הנה הקישור הישיר לספר:
https://www.idi.org.il/media/4058/anti_democratic_legislation.pdf