במצגות *הרחבת-השיח* (מ 2019, ניתן למצוא באתר וביוטיוב) השתמשתי בטכניקה של פירוק מילים לשני רבדים: *מסמן ומסומן* בכדי מצות מתוף השיח הפוליטי מבנה של שפה, ולהדגים כיצד מניפולציה אשר בוצעה על השפה, ספציפית על המלה *"שמאל"* שמשה (ועדין משמשת) את שלטון נתניהו, במחצית השנייה של העשור הקודם, בכדי ליצור מבנה שיח פוליטי בעל אופי דיקטטורי.
לא מדובר בשלטון דיקטטורי במובן של שליטה דרך הפעלת כוח צבאי/משטרתי אלא על *שליטה בשדה המשמעות* ולכן גם *שילטה בנרטיב*. השליטה כפי שתיארתי במצגות הרחבת-השיח מתבטאת בכך שכל רעיון או ביקורת כנגד שלטונו של נתניהו עוברים פעולת *איון* (להפוך ל 'אין') דרך שידוכם למסמן "שמאל". לא למלה 'שמאל' כמלה המציינת משמעות מסדרת רעיונית מורכבת המתקיימת לרוב בדיאלקטיקה אל מול מסגרת אחרת המכונה 'ימין' אלא למלה 'שמאל' המופיעה כייצוג צלילי/כתוב, כלומר כמסמן ריק (מלה ריקה מתוכן).
במבנה פוליטי כזה, שבו השלטון אוחז באופן אבסולוטי בנרטיב ומשתמש במכונת שיח ככלי לביטול כל עמדה מתנגדת, ניתן לשמר את השלטון משומר דרך המנגנון הפורמלי של בחירות דמוקרטיות, כלומר באופן חוקי ולגיטימי במונחים של משטר דמוקרטי. זוהי *דיקטטורה רעיונית* אשר מופיעה כלפי חוץ כדמוקרטיה. ואולם, מכיוון שבדמוקרטיה מסוג שכזה מתקיים מנגנון ביטול תמידי של דעות, זו לא יכולה להיקרא דמוקרטיה מהותית. אין בדמוקרטיה כזו מהות של חילופי דעות ככלי להיטיב עם כלל החברה. זוהי לכן *דמוקרטיה פורמלית*.
על פי ניתוח זה, ישראל, עוד מהעשור הקודם מקיימת תורת משטר שניתן להגדירה: *דיקטטורה רעיונית / דמוקרטיה פורמלית*
השנה האחרונה הראתה לנו עד כמה עוצמתי המנגנון הזה שנבנה כבר בעשור הקודם. המנגנון הזה של שליטה בנרטיב הוא זה שמאפשר לשלטון להמשיך להתקיים גם אחרי אסון 7.10. הוא זה שמאפשר לשלטון להסיר מעל עצמו אחריות ולשקם באופן הדרגתי את תדמיתו שנפגעה.
המנגנון הדיקטטורי הזה לא מבטיח אחיזה תמידית בשלטון אבל הוא מספיק חזק כדי לבסס נרטיב ולשלוט בו כך שבתנאים האלקטורליים במדינת ישראל האופוזיציה כמעת חסרת אונים ולא באמת יכולה להציג אלטרנטיבה שלטונית ריאלית. רואים את זה בסקרים של 'התאמה לראשות ממשלה' שם נתניהו ממשיך לככב (גם אם לא תמיד בראש), גם אחרי אסון שמחת תורה. במילים אחרות יש נספיק אנשים ש-*"חושבים"* (כלומר מובלים ע"י נרטיב) שנתניהו איננו אחראי למחדל.
השגיאה של האופוזיציה, כפי שהוסבר במצגות הרחבת-השיח היא שבמקום לבצר לעצמה טריטוריה משטרית אלטרנטיבית (אנו מכנים זאת *אוטונומיה*) לצד המבנה הדיקטטורי הדומיננטי, היא מתעקשת שוב ושוב לנסות ולהיכנס לדיאלקטיקה ראש בראש אל מול השלטון המרכזי דרך פעולת המחאה. כך היא למעשה משחקת לידי השלטון וחשוב *להדגיש זאת*, המחאה שפועלת בכדי להציג אנטיתזה לשלטון הדיקטטורי נועדה מראש לכישלון מכיוון ששלטון זה אינו מבוסס על דינמיקה דיאלקטית, אשר נותנת מקום של כבוד לטיעון הנגדי אלא הוא מבוסס על שליטה מוחלטת במשמעות ואיון או ביטול כל דעה נגדית שמבקרת את השלטון.
בדיאלקטיקה הצדדים היריבים מיצרים סינתזה, זהו אותו *יחד* מיוחל אשר מדומיין ע"י רבים. בדיאלקטיקה דעות מנוגדות הן הבסיס להתפתחות החברה. אנו לא שם! אנו חיים תחת שלטון שמשמר את עצמו דרך מנגנון ביטול שקיים בשפה, מכוח המסמן. ברגע שהמסמן שמאל ישחק הוא יוחלף או יגובה ע"י מסמן אחר אך תמיד ככלי שמבטל את כל מה שמתנגד לשלטון.
היום אני משתף איתכן מאמר מעניין שקראתי שמראה גם הוא ניתוח של מצב פוליטי דרך שימוש ממניפולטיבי של נתניהו בשפה. שווה לקרוא כדי להתרשם מהאפשרות לנתח מצבים חברתיים דרך כוחן של מילים ליצר מבני שיח ולצקת נרטיבים. כתבה של דן פרי, מעריב. הכנסו.