פדרציה מגזרית

פדרציה מגזרית היא צורת משטר חדשה שבה כל אחד מהמגזרים המרכזים בחברה מקיים אוטונומיה תרבותית כלכלית, ושלטון פדרלי משותף מתאם בין המגזרים ונושא באחריות לנושאים משותפים שאינם באחריות האוטונומיות המגזריות, למשל שמירה על הגבולות.

בישראל ארבעה מגזרים מרכזים אשר מובחנים ביניהם באוריאנטציה משטרית ובמערכת ערכים הנגזרת מתוך אותה אוריאנטציה:

• מגזר דמוקרטי-ליברלי
• מגזר לאומני-יהודי
• מגזר לאומני פלשתיני
• מגזר חרדי

שיטת הפדרציה המגזרית מציעה תמונת מציאות שבה כל אחד מהמגזרים מקיים אוטונומיה תרבותית כלכלית. תחומי האחריות של האוטונומיה רבים אך מוגבלים. בכדי לטפל בנוזאים משותפים למשל בטחון פנים וחוץ, האוטונומיות מקיימות משטר פדרלי משותף על בסיס פרטיטי.

ממשטר אוניטרי לפדרציה מגזרית

בישראל נהוגה שיטת משטר אוניטרי שבה שלטון מרכזי מרכז את רוב הסמכויות. השלטון יכול להאציל סמכויות אך גם לשלול סמכויות.

במקביל, מתקיימים בישראל ארבעה מגזרים מרכזים אשר נבדלים באוריאנטציה המשטרית שבבסיסם, ומכאן גם במערכת הערכים:

• מגזר דמוקרטי-ליברלי התומך בשיטת משטר דמוקרטי.
• מגזר לאומני-יהודי התומך במשטר אוטוריטרי עם עדיפות לאוכלוסיה היהודית
• מגזר לאומני פלשתיני שאם ניקח מודלים מהשלטון הפלשתיני בגדה או בעזה או מודלים ממדינות ערב, ניתן לומר עליו שהוא תומך במדינה פלשתינית שסביר להניח שלולה אוכלוסיה יהודית, תהיה בעלת משטר סמכותני.
• מגזר חרדי שחלקו היהודי תומך במדינת הלכה. לכך ניתן גם לצרך את החלקים המוסלמים שהיו רוצים לראות מדינה מוסלמית לפי חוקי האיסלם.

דפוסי הבחירה בישראל מאופיינים אף הם בחלוקה מגזרית.

השילוב בין משטר אוניטרי, מערכות ערכים נפרדות, ודפוסי הצבעה בעלי אופי מגזרי, מיצר קונפליקט בלתי נמנע בין המגזרים השונים, היות שהמגזרים האוחזים בשלטון המרכזי כופים על מגזרים אחרים המיוצגים באופוזיציה, מציאות המתנגשת עם עולמם הערכי.

גישת הפדרציה המגזרית מציעה למנוע את הקונפליקט ע"י ביזור הסמכות השלטונית, מיסוד המגזריות ומעבר לצורת שלטון, שמחד תאפשר לכל מגזר לכונן את אורח החיים המתאים לו, מבלי לרמוס בכך מגזרים אחרים, מאידך לאפשר סינרגיה בין מגזרית שתתאפשר רק באקלים שבו המגזרים ששונים לא יחושו מאויימים ע"י מגזרים אחרים.

ע"פ גישת הפדרציה-המגזרית, יש להחליף את שיטת השלטון האוניטרי הנהוג בישראל במשטר בעל אופי פדרלי, שיאפשר להעביר למגזרים השונים חלק נרחב מהאחריות והשליטה באורח חייהם.

ואולם, להבדיל משיטה פדרלית רגילה, ולהבדיל משיטת הקונפדרציה, שבהן מתקיימת חלוקה דמוגרפית בין מדינות או קנטונים, בשיטת הפדרציה המגזרית לא מתקיימת חלוקה גאוגרפית אלא אך ורק חלוקה מנהלית.

כל אזרח במדינה רשאי לבחור להיות אזרח באחד מארבעת הממשלים הקיימים ע"פ אמונתיו וערכיו. השיוך המגזרי מאפשר לאזרח להנות משירותים הניתנים במסגרת המגזרית.

תהליכים בחברה שמובילים אותנו לפדרציה מגזרית

ניתן למנות ארבעה תהליכים מרכזים שמובילים לצורך בשינוי שיטת המשטר

1. המצב הפוסט ציוני
2. תחזית דמוגרפית הצופה התחרדות
3. פיצול פוליטי שהוא גם מלחמת תרבות
4. דו קיום יהודים-ערבים ללא שיוך לאומי

המצב הפוסט ציוני

הציונות פנים רבות לה, תוצר של אוסף של תנועות ששמו להן למטרה להקים בית לאומי לעם היהודי. למרות הבדלים בגישות, המוטיב המשותף הוא מתן ביטוי לאומי לעם היהודי, מוטיב שצומח במאה ה19 על רקע תקופת ההשכלה ויונק ממודלים אירופאים. דור המייסדים אימץ את עקרונות תרבות ההשכלה כמודל תרבותי גנרי והנחה זו מגולמת במובלע במסמך המיסד שהעניק רישום בספר העמים למדינה היהודית – מגילת העצמאות. לכו, גם אם רעיון המדינה הדמוקרטית אינו יעד לכשעצמו של התנועה הציונית, המודלים הדמוקרטים פרי תרבות ההשכלה היוו תנאי למימוש הציונות כמדינה בפועל, היוו נרטיב מרכזי בקרב דור המייסדים וסביר להניח שהוו גם תנאי להכרה במדינה יהודית בארץ ישראל. וכהערת אגב ניתן לומר - ספק אם מדינת לאום בהתהוות שהייתה מאמצת מודל דיקטטורי הייתה זוכה להכרה. היותה של מדינת ישראל יצוקה בנרטיב אירופאי דמוקרטי היווה ללא ספק תנאי בהכרה הבין לאומית בראשית הדרך וכנראה גם כיום.

יכולת הספיגה של הקשים העולים מאי פתרון הסכסוך היהודי ערבי, נשענת קרוב לוודאי על ההנחה שהנרטיב הישראלי הוא דמוקרטי מיסודו ולכן הפתרון יינתן בבוא היום ברוח דמוקרטית ולא ברוח של נרטיב דיקטטורי שיכול להרשות לעצמו דיכוי חד צדדי, קרי אפרטהייד כפתרון מקובל.

אם מקבלים את ההנחה שהציונות מתגלמת במגילת העצמאות כצימוד בין שני משטחי שיח מרכזים, שני צירים או מוטיבים מרכזים:

• מדינת לאום של העם היהודי
• מדינה דמוקרטית

הרי שמצב בו המשטח הדמוקרטי מוחלף במבנה שיח המניח את היסודות למשטר דיקטטורי ניתן להגדירו כמצב פוסט ציוני. המצב הפוסט ציוני עליו אנו מדברים הוא תוצר של שלטון שוויתר על עקרונות דמוקרטים מרכזים לטובת שליט על, כמו למשל מתן אפשרות לנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה, לקיים עמדה מובהקת של ניגוד עניינים וזאת למרות רקורד מובהק של שימוש בכוח השררה לטובתו האישית. המצב הפוסט ציוני הוא תוצר ומורשת של שלטון הליכוד בראשות בנימין נתניהו. המצב הפוסט ציוני הוא קץ הציונות שהבליעה בתוכה את ערכי תרבות ההשכלה. קץ שהוא גם הזדמנות וזרז להתחלה חדשה. מבחינה זו הבשילו התנאים להתחיל ולדבר על פדרציה שתאפשר למרכיבי החברה השונים לחיות באורח חיים שתואם אל ערכיהם.

תחזית דמוגרפית הצופה את התחרדות החברה

ע"פ תחזית דמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: חלקה של האוכלוסייה החרדית צפוי לעלות מ-11% מסך האוכלוסייה בישראל בשנת 2015 ל-20%, בשנת 2040 ול-32% בשנת 2065. מתוך קבוצת היהודים ואחרים, האוכלוסייה החרדית צפויה לעלות מ-14% בשנת 2015 ל-24% בשנת 2040 ול-40% בשנת 2065. (למ"ס)

הרכב אוכלוסיית הילדים בני 14-0 צפוי להשתנות; בשנת 2015 חלקם של יהודים ואחרים באוכלוסיית הילדים בני 14-0 היה 75%, בהם 19% חרדים. בעוד 50 שנה חלקם של יהודים ואחרים יגדל ל-84% מאוכלוסיית הילדים, בהם 49% חרדים. חלקה של אוכלוסיית הילדים הערבים שהיוותה 25% מבני 14-0 בשנת 2015, תרד ל-15% בעוד 50 שנה. (למ"ס) הרכב האוכלוסייה בגיל העבודה (64-25) צפוי להשתנות אף הוא: בשנת 2015 חלקם של יהודים ואחרים בגילי העבודה היה 81.2% בהם 7.5% חרדים. בסוף תקופת התחזית צפויה עלייה חדה בחלקם של החרדים בגילי העבודה שיגיע ל-26.0%. חלקם של הערבים בגיל העבודה צפוי לעלות מ-18.8% ל21.8%. (למ"ס)

המשמעויות של התחזית הדמוגרפית, בהנחה שישראל נשארת מדינה אוניטארית ללא הפרדה בין דת ומדינה ברורות. עוד הרבה לפני 2065, כשרוב הילדים במערכת החינוך יהיו חרדים, המערכת תקבל צביון דתי הלכתי. 'הדתה' במונחים של ימינו הוא אפילו לא פרומו למה שהולך ומתרחש. אמנם כוח העבודה החרדי יגדל אך הנטל על החילונים יגדל גם הוא – רואים שההשתתפות בשוק העבודה קטנה מהריבוי הטבעי 26% לעומת 32% ב 2065. כמו כן הפער בין גודל הקבוצה למידת ההשתתפות בשוק העבודה גם הוא גדל (ב 2015 7% עובדים מתוך 11% באוכלוסייה כלומר פער של "4" ואילו ב2065 26% עובדים מתוך 32% מהאוכלוסייה כלומר פער של "6" )

ככל שיעבור הזמן האלקטורט החרדי יגדל ובהנחה שהוא ישמור על אופיו הסקטוריאלי הוא יהיה בעל עמדת כוח הולכת וגוברת ויותר משאבים יועברו מן הכלל לסקטור החרדי. ואם נוסיף לכך גם לאומנות הולכת וגואה והצד הדיקטטורי של המפה הפוליטית המשמעות היא שבעשורים הקרובים ישראל תהפוך לסוג של אירן. וזה ה"איום האירני" האמיתי. כשבוחנים את סוגיית דת ומדינה, לנוכח התחזית הדמוגרפית, רואים שאין אפשרות בשיטה הקיימת לשמור על הערכים החילונית דמוקרטים. האפשרות לשמור על מערכת ערכים חילונית דמוקרטית טמונה במעבר משיטה אוניטארית לשיטה פדרטיבית.

פיצול פוליטי שהוא גם מלחמת תרבות

ראש ממשלה שהתעלם במשך שלוש שנים ממחאה ציבורית שקראה לו להתפטר בעקבות שחיתות שלטונית, זו אמירה תרבותית ברורה. אלקטורט של 36 מנדטים שהצביעו לליכוד בבחירות לכנסת ה23 הם אמירה תרבותית ברורה. גוש של 58 מנדטים שהלך עם נתניהו לאחר הבחירות לכנסת ה21 ועד כינון הכנסת ה23 הוא אמירה תרבותית ברורה חברי ליכוד ששתקו כאשר המשטרה המליצה על כתבי אישום לביבי, לא אמרו דבר כאשר היועמ"ש החליט על כתב אישום בכפוף לשימוע, סכרו פיהם לאחר השימוע כשהוחלט סופית על כתב אישום, והצטלמו כארגון מאפיה שבא לתמוך בבוס, דקות לפני פתיחת המשפט – הם אמירה תרבותית ברורה.

המחאה כנגד השחיתות ששמה את "ביבי" ומעלליו בפרונט, מטשטשת את עיינינו וגורמת לנו לחשוב שנתניהו הוא הבעיה. אבל ללא תמיכה ציבורית, ללא תמיכה מחברי כנסת, לא היה מכהן כיום ראש ממשלה נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים. ביבי הוא סימפטום – סימפטום של חלק גדול בעם שמסיבות כאלו ואחרות, ואנו לא נכנס כאן לסיבות כי זה לא ענין החיבור, מוכנים להקריב עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי לטובת שלטון של אדם אחד.

לאחר שלוש מערכות בחירות שבמהלכן מעמדו של ביבי השתנה מחשוד לנאשם בפועל ודעת הקהל התומך לא השתנתה בהתאם ניתן לומר שזה לא ביבי זו התרבות. זו לא מלחמה פוליטית, זו מלחמת תרבות בין חלק בעם שמעונין בשלטון מלוכני, דיקטטורי, אולי דמוקטטורי, לחלק אחר בעם שמעונין בדמוקרטיה שבה למשל, נציג ציבור לא יכול להיות נאשם בפלילים ולהמשיך.

זה לא רק ויכוח על טעם, זה ויכוח על ערכי ליבה שכפי הנראה, כפי שאנו למדים מסבבי הבחירות, לא הולכים להשתנות. גם בסוגיה זו רואים שהשיטה הקיימת מייצרת אופק של מלחמת תרבות אין סופית. הפיצול הפוליטי בין תומכי נתניהו למתנגדיו הוא במהותו מלחמת תרבות בין חלק בעם שמעונין בשלטון מרכזי, מלוכני דיקטטורי לחלק אחר שמעונין בשלטון דמוקרטי שבו נציגי הציבור מחויבים לטוהר מידות ומיעוטים אינם מושא לשנאה ורדיפה. השיטה האוניטרית של ישראל במצב הפוסט ציוני שנוצר תוביל למלחמת אחים, מרי אזרח, בריחת מוחות, אדישות וניכור. האינטרס של שני הצדדים הוא לאמץ שיטה שתאפשר לכל צד לקיים את ערכיו מבלי לדרוס את ערכי האחר.

העדר שיוך לאומי כתנאי לדו-קיום יהודי ערבי

מה כ"כ מפחיד את שני הצדדים בחבירה בין מפלגה ציונית והרשימה הערבית המשותפת? התשובה היא שהמרכיב הלאומי בנרטיבים של שני הצדדים פועל לביטול האחד של השני. מפלגה ציונית שואפת לשמור על מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. זהו כמובן יעדה המרכזי של הציונות מראשיתה.

ואילו הרשימה המשותפת שבמוצהר היא חלק מתנועה לאומית פלשתינית, שואפת להפוך את ישראל למדינה שבה הלאום הפלשתיני שקול במעמדו ללאום היהודי, ומכאן סלולה הדרך למשל לזכות השיבה ולדרישות טריטוריאליות כאלו ואחרות. צריך להיות נאיבי כדי לטעון שהרשימה המשותפת לא רוכבת על ווקטור

ששואף לבטל את הציונות. הרתיעה העקרונית הולכת ומתבהרת: המוקש של הזהות הלאומית אותו דו-קיום עליו מדברים בקבוצות מסוימות יכול להתקיים רק במערכת שהמרכיב הלאומי נוטרל ממנה. ההיתכנות לגוף אוטונומי שהזהות הלאומית אינה מרכיב פורמלי בו קיימת רק במתכונת של פדרציה, בחלק של המדינה הדמוקרטית. במדינה הדמוקרטית של הפדרציה, אין צורך להתנער ממרכיב הזהות הלאומית. הזהות הלאומית יכולה להישאר בלב אבל היא לא חלק ממנגנון הכוח. הזהות הלאומית תתקיים כזיכרון, ערכי הדמוקרטיה יקבעו את שפת המעשה. כשבוחנים את סוגיית יחסיי יהודים וערבים, רואים שהשיטה הקיימת מובילה להתנגשות חזיתית. האפשרות לאיזון טמונה במעבר משיטה אוניטארית לשיטה פדרטיבית.