כתבתי כאן אתמול והסברתי גם בעבר שבדיקטטורות מודרניות עכשוויות (דיקטטורות 2.0) השליטה אינה מתבצעת ע"י דיכוי אלים אלא ע"י דיכוי מנטלי, באמצעות השלטת הנרטיב השלטוני מחד ודילול נרטיבים של האופוזיציה. אחד האמצעים המרכזים הוא אמצעי התקשורת.
בעולם של תקשורת המונים כבר אין צורך בשטיפת מוח והחדרה בלי פוסקת של מסרים מטעם השלטון. מספיק בדילול מוח והפיכת רוב הציבור לאדיש ועסוק בבידור ושעשועים. דמיינו מדינה שבה יהייה ערוץ אחד שפועל כשופר של המשטר, ככלי תעמולה, נכנה אותו הערוץ המשטרי, בעוד ששאר הערוצים יופעלו בכדי לדלל את הנרטיב המתנגד, איך? למשל ע"י הפיכת החדשות לעוד חלק מרצף של תוכניות בידור, ע"י תכנים שמוכוונים למכנה המשותף הרחב ביותר, ע"י הפיכת הציבור לשותף סביל בתוכנית ריאליטי ארוכה ובלתי נפסקת (פשוט עם פינות שונות כמו פינת הבישול, פינת התחרות, פינת האינטריגות וכו.) .
אחד הכתבים שעוקבים אחרי ההשתלטות על שוק התקשורת וששוה לעקוב אחרין הוא גיא רולניק. שווה לקרוא את הכתבה המצורפת, הבאתי אותה כאן ב PDF כך שגם מי שאינו מנוי בהארץ יוכל לקרוא. (מקור: עיתון הארץ)
https://drive.google.com/…/1ImUJ87lipSs6U642xsD…/view…
העיקרון של דיקטטורה 2.0 אינו חדש. הוא כבר הוזכר במונחים אחרים בעבר. הותיקים שבכם בוודאי זכורים שלפני כמה שנים דיברנו על דילול המלה "שמאל" והפיכתה מערך מלא – מלה מלאה (המכילה הם את היצוג השמיעתי/גרפי "המסמן", והן את שדה המשמעות "המסומן" ) לכדי מסמן ריק נטול משמשעות שהוא הוא ליבת השלטון. מסמן דחוי שעצם הדחייה שלו היא היא ההגדרה המשטרית. הנה ציטוט מאותה מצגת:
הכוח השלטוני הפך למסמן שמגדיר אותו עצמו. שאלת ההגדרה המושגית של אופי השלטון הפכה ללא רלוונטית. לא מדובר יותר ביחס הרגיל של סימן קרי יחס בין דימוי אקוסטי (מסמן) למושג (מסומן). מדובר בשלטון שניתן להגיד עליו שהוא "ישות מסמנית" ולכן הוא חסין למחאה וביקורת שמתנהלות ברמה המושגית!!! המחאה מתקיימת באופק האירועים של המסמן שפועל כחור שחור. היא מופיעה לעצמה אבל לא יוצאת לשדה ההשפעה.
(הנה הקישור לסרטון: https://www.youtube.com/embed/ylGXym0SCps)
בקיצור מומלץ לחזור ולהזכר, כי העקרונות עליהם אנו מדברים בהווה הוגדרו כבר בעבר. הדיקטטורה הישראלית היא לא תופעה, סטייה מהנורמה אלא התגלמות של מבנה שיח פוליטי שעוצב לאורך שנים והעמיד משטר מסמני נטול משמעות ולכן גם לא מגיב לביקורת תבונית, כמו זו שעולה במחאה.
ככל שנקדים להבין שהמלחמה שלנו היא בשדה השיח כך יהייה לנו קל יותר להשלים עם פתרון שאף הוא משדה השיח. פתרון שלמעשה מדבר על פיתול של סימולקרה מתחרה לסימולקרה של המשטר הדיקטטורי. סימולקרה שההתגלמות שלה היא בצורת אוטונומיה דמוקרטית-ליברלית.
ולמה אני חוזר שוב ושוב על ההדגשה שאנו בעצם יוצרים סימולקרה? דמוקרטיה שלא נשענת על מקור של ערך אוניברסאלי שחל על כולם אלא דמוקרטיה כמבנה יחסי, עותק של המקור אך ללא צורך במקור.
הסיבה היא, שכדי להתקדם מוכרחים לתנתק להתפיסה שהמדינה היא בהכרח נרטיב אחד מרכזי, כזה שמעוצב בהתאם לתפיסתנו. לא עוד! זו כבר לא מדינת הלאום הדמוקרטית שהכרנו. העתיד שלנו הוא עתיד של ארבעה נרטיבים מרכזים שיקבלו ביטוי כאוטונומיות תרבותיות כלכליות נפרדות. ארבע בועות של מציאות שתספקנה מסגרת ערכית, תרבותית וכלכלית לארבעה זרמים שונים בחברה הישראלית. ארבע סימולקרות שמחוברות יחדיו במבנה על אחד – פדרציה מגזרית.